על אחריות מילולית, כוח תודעתי והגבול שבין דיווח להאדרה
במשך שנים, התקשורת – המקומית והבינלאומית – סיקרה פיגועים וטרור לא רק באמצעות עובדות, אלא גם דרך שפה, טון, ניסוח ודימוי.
מחבל הפך ל"לוחם", פיגוע הפך ל"אירוע", והאדרה עטפה את האלימות במעטפת של הסבר תרבותי או היסטורי.
השפה הזו חלחלה – מהכותרת, לרחוב, אל תוך התודעה הציבורית.
כעת, עם כניסתו לתוקף של חוק פיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), תשפ"ד–2024, נוצר שינוי עמוק:
נפגעי טרור יכולים להגיש תביעה אזרחית לא רק נגד מבצעי הפיגוע – אלא גם נגד מי שתיגמל אותם, לרבות בתמורה תודעתית.
לראשונה, המילים עצמן עשויות להיות בסיס לתביעה.
במאמר זה נבחן האם וכיצד שיח תקשורתי אוהד למחבלים עשוי להיחשף לאחריות משפטית – ואיך שינוי כזה יכול לעצב מחדש את הדרך בה אנחנו מדברים על טרור.
החוק משנה את נקודת המבט: לא רק מה קרה – אלא איך מדברים על זה
החוק מגדיר "תגמול" באופן רחב – לא רק כסף, אלא גם:
"פרסום אוהד, הוקרה ציבורית או פעולה שיש בה כדי לחזק את מעמדו של המחבל או משפחתו."
כלומר – גם כתבה אוהדת, סדרת כתבות, ריאיון מחבק או תיעוד שמפאר את הפעולה – עשויים להיחשב תגמול אסור.
בפועל, זו מהפכה:
מה שנתפס עד היום כחופש ביטוי או גיוון נרטיבים – עובר סינון מחדש דרך עדשת האחריות לתוצאה.
האם ניתן לתבוע כלי תקשורת?
כן – אם יוכח כי פרסום מסוים:
- מהלל את המחבל או מעשיו
- מייחס לו תכונות של גבורה, הקרבה או צדק
- תורם ללגיטימציה ציבורית של המעשה
- נעשה בהקשר ברור של תגמול למחבל, ולא רק סיקור עובדתי
בתי המשפט אינם צפויים להגביל דיווח חדשותי יבש – אך יידרשו לבחון האם תוכן מסוים עבר את גבול הדיווח והפך לכלי של העצמה או הצדקה.
השפעה פוטנציאלית על התקשורת הישראלית
1. בחירת ניסוח זהירה יותר
עורכים, כתבים ומגישים ישקלו מחדש שימוש במילים כמו "שהיד", "לוחם חופש", "הקרבה", ו"מרטיר".
2. שקיפות יתר בנוגע למקורות
פרסומים שמצטטים עמותות או גופים החשודים בתגמול – ייבחנו באור חדש, והתקשורת תידרש להרחיק עצמה מהם באופן ברור.
3. סיקור מאוזן יותר של "הצד השני"
עיתונות שתנסה להציג את סיפורו של המחבל תיאלץ להיזהר משימוש בעזרים ויזואליים, טון אמפתי מדי, או מבנה נרטיבי שיוצר הזדהות.
ומה עם חופש הביטוי?
החוק אינו שולל את הזכות לומר דעה – אלא מגדיר אחריות משפטית כשאותה דעה הופכת לתגמול.
המבחן אינו מה העיתונאי התכוון, אלא מה נוצר בפועל – האם הפרסום תרם, באופן ממשי, להוקרת המחבל או משפחתו.
כמו שאסור לעודד עבריינות, כך לא ניתן להעניק "במה של כבוד" לאלימות – מבלי לשאת בהשלכות.
כיצד התביעות יכולות לשנות את השפה?
השפה מכתיבה את התודעה.
וכאשר המחוקק קובע שלשפה יכולה להיות אחריות משפטית, כלי תקשורת עשויים סוף סוף:
- להימנע מהאנשה רומנטית של מחבלים
- להפסיק למסגר טרור כ"תגובה מובנת"
- להפסיק לחפש איזון מזויף בין רוצח לקורבן
הצורך להימנע מחשיפה לתביעה יביא לשיח מדויק, ברור ואחראי יותר.
לסיכום
| שאלה | תשובה לפי החוק |
|---|---|
| האם כתבה שמשבחת מחבל עשויה להיחשב תגמול? | כן – אם יש בה העצמה תודעתית משמעותית |
| האם ניתן לתבוע כלי תקשורת? | כן – במקרים של פרסום אוהד מהותי למחבל |
| האם זה מגביל חופש עיתונות? | לא – אך מחייב אחריות וזהירות |
| האם נראה שינוי בשיח? | סביר מאוד – החוק מאותת ש"גם למילים יש מחיר" |
במשרדנו אנו עוקבים אחר שינויים אלה ומלווים תובעים שחשפו תכנים פוגעניים שמעצימים את הפוגעים בהם – ודורשים על כך פיצוי, לא רק משפטי אלא ציבורי.
אם נתקלתם בפרסום שמפאר מחבל – אל תניחו לזה לעבור.
ייתכן שדווקא אתם תובילו את השינוי בשיח הציבורי.
