ההריון הוא תקופה רגישה במיוחד, שבה מתן תרופות דורש שיקול דעת קפדני. חומרים הנחשבים בטוחים לאוכלוסייה הכללית עלולים להיות מסוכנים לעובר המתפתח, ולפגוע גם בבריאות האם. כאשר ניתן טיפול תרופתי שגוי – במינון, בסוג או במשך הטיפול – עולה השאלה האם מדובר בטעות אנוש סבירה או ברשלנות רפואית החורגת מהסטנדרט המקובל.
סוגי הטעויות הנפוצות
- מתן תרופה אסורה בהריון – תרופות בעלות סיכון מוכח למומים מולדים או לסיבוכים בהריון (קטגוריה D או X לפי ה־FDA).
- מינון שגוי – מתן כמות גבוהה או נמוכה מהנדרש, העלולה לגרום לחוסר יעילות או לרעילות.
- שילוב תרופתי מסוכן – אינטראקציות בין תרופות הפוגעות בתפקוד מערכות חיוניות של האם או העובר.
- אי־התאמת טיפול למחלת רקע – מתן תרופה שאינה מתאימה למצב הרפואי הייחודי של האם.
חובת הזהירות של הצוות הרפואי
החוק והפסיקה מטילים על רופאים ורוקחים מספר חובות מהותיות בהריון:
- בדיקת היסטוריה רפואית מלאה של האם.
- בחינת בטיחות התרופה בהריון בהתאם להנחיות רפואיות עדכניות.
- מתן הסבר מלא למטופלת על הסיכונים והאלטרנטיבות.
- תיעוד מפורט של השיקולים בבחירת הטיפול התרופתי.
ההשלכות של טיפול תרופתי שגוי
- לאם – סיבוכים רפואיים כגון רעלת הריון, קרישי דם, פגיעה בתפקודי כבד או כליות.
- לעובר – מומים מולדים, עיכוב התפתחותי, לידה מוקדמת או פגיעה נוירולוגית.
ההיבט המשפטי – מה צריך להוכיח?
בכדי לבסס תביעה בגין רשלנות רפואית, יש להראות:
- סטייה מהפרקטיקה המקובלת – שימוש בתרופה שנאסרה או מינון שאינו בהתאם להנחיות.
- קשר סיבתי לנזק – הוכחה שהתרופה היא שגרמה או תרמה באופן מהותי לפגיעה.
- נזק ממשי – פגיעה רפואית לאם או לעובר עם השפעות ארוכות טווח.
מתי לא תוטל אחריות?
- כאשר הטיפול ניתן בהתאם להנחיות העדכניות ולא הייתה אינדיקציה מוקדמת לסיכון.
- כאשר המטופלת לא דיווחה על מצבה ההריוני בזמן מתן המרשם, והדבר לא היה ידוע לרופא.
מסקנה אסטרטגית
הטיפול התרופתי בהריון מציב אתגר כפול – הגנה על בריאות האם תוך שמירה על העובר. על הרופאים והרוקחים מוטלת חובה מוגברת לנקוט משנה זהירות, לבדוק אינטראקציות וסיכונים, ולתעד את החלטותיהם. כל חריגה מחובה זו עלולה להוות בסיס מוצק לתביעת רשלנות רפואית.
