מצוקת עובר היא מצב בו אספקת החמצן לעובר נפגעת במהלך הלידה, ועלולה לגרום לנזק מוחי בלתי הפיך, שיתוק מוחין ואף למוות. אחד הכלים המרכזיים לאיתור מצוקה הוא המוניטור העוברי (NST / CTG), המאפשר מעקב בזמן אמת אחר דופק העובר ותגובותיו לצירים.
כשל באיתור או בפרשנות של סימני מצוקה מהווה עילה שכיחה לתביעות רשלנות רפואית בלידה.
כיצד מאתרים מצוקת עובר?
במהלך הלידה, הצוות הרפואי מחויב:
- לבצע מעקב רציף או תקופתי אחר דופק העובר בהתאם לסיכון.
- לזהות דפוסים חריגים כמו האטות חוזרות, האצה לא מספקת או חוסר תגובה.
- לתעד ממצאים ולהגיב באופן מיידי – לעיתים עד כדי ניתוח קיסרי חירום.
אי־זיהוי, התעלמות או פענוח שגוי של הנתונים עלולים להוביל להחמצת חלון זמן קריטי להצלת העובר.
מה קובעת הפסיקה בישראל?
בתי המשפט בישראל פסקו במספר מקרים כי אי־זיהוי או תגובה מאוחרת למצוקת עובר מהווה רשלנות רפואית, כאשר הוכח שהצוות לא פעל לפי הסטנדרט הרפואי המקובל:
- ע"א 4960/04 – בית המשפט העליון קבע כי ניטור רציף במצבים של סיכון מוגבר הוא חובה, וכי פענוח לא מקצועי של המוניטור שהוביל לעיכוב בניתוח קיסרי גרם לנזק מוחי לעובר.
- ת"א (מחוזי) 1560/07 – נפסק פיצוי של מיליוני שקלים להורים לאחר שבית החולים לא זיהה מצוקת עובר חריפה למרות סימנים ברורים במוניטור.
- ע"א 2989/95 – נקבע שהסתמכות על ניטור לסירוגין בלבד, למרות גורמי סיכון קיימים, הייתה סטייה מהסטנדרט הסביר.
הוכחת הקשר הסיבתי
בפסיקה נקבע כי על התובע להראות:
- שהיה ניתן לאתר את המצוקה לו היה המעקב מתבצע כנדרש.
- שהתגובה המיידית (למשל, ניתוח קיסרי) הייתה מונעת או מצמצמת את הנזק.
חוות דעת רפואית של מומחים למיילדות וניאונטולוגיה היא קריטית להצלחת התביעה.
מסקנה אסטרטגית
כשל בזיהוי מצוקת עובר הוא לא רק טעות בשיקול דעת, אלא לעיתים הפרת חובה רפואית בסיסית.
הפסיקה מראה מגמה ברורה: כאשר קיימים נתונים המעידים על מצוקה, ובית החולים לא פעל על פיהם – האחריות לפגיעה מוטלת על המוסד הרפואי.
