ההריון הוא פרק זמן שבו מערכת החיסון של האם עוברת שינויים פיזיולוגיים, והסיכון למחלות זיהומיות עלול לעלות. חלק מהמחלות אינן מסכנות רק את האם, אלא עלולות לגרום נזק בלתי הפיך לעובר – החל ממומים מולדים ועד סיבוכים מסכני חיים. לכן, הרפואה המודרנית ממליצה במצבים מסוימים על מתן חיסונים או תרופות מניעתיות במהלך ההריון. כאשר המלצות אלו אינן ניתנות, או שניתנות באיחור – עלול להיווצר בסיס לתביעת רשלנות רפואית.
דוגמאות למצבים המחייבים מתן מניעה
- חיסון שעלת (Tdap) – להגנה על היילוד בחודשי חייו הראשונים.
- חיסון שפעת עונתית – להפחתת סיבוכים נשימתיים בהריון.
- טיפול מונע לאנטי־D – לנשים עם סוג דם Rh שלילי, למניעת סיבוך המוליטי בעובר.
- מתן תרופות מונעות זיהום – לדוגמה, אנטיביוטיקה במקרה של חשיפה ל־GBS או טוקסופלזמוזיס.
חובת הזהירות של הצוות הרפואי
הצוות הרפואי מחויב:
- לאתר את הצורך בחיסון/טיפול מונע בהתאם לשבוע ההריון, מצב רפואי וגורמי סיכון.
- להסביר למטופלת את מטרת הטיפול, תועלתו וסיכוניו.
- לתעד כל שיחה, המלצה או סירוב מצד המטופלת.
- לפעול לפי הנחיות משרד הבריאות והגופים הרפואיים הבינלאומיים.
ההשלכות של מחדל במתן מניעה
- לעובר – זיהומים מולדים, פגיעה מוחית, עיכוב התפתחותי, מומים לבביים או פגיעה במערכת החיסונית.
- לאם – סיבוכים רפואיים עקב מחלה שניתן היה למנוע, העלולים להשפיע גם על המשך ההריון.
ההיבט המשפטי – מתי מדובר ברשלנות רפואית?
כדי להוכיח רשלנות, יש להראות:
- קיום נוהל רפואי ברור שהורה על מתן חיסון/תרופה מונעת במצב הנתון.
- אי־עמידה בסטנדרט הרפואי – אי־הצעת הטיפול או אי־ביצועו בזמן.
- קשר סיבתי לנזק – הוכחה שהיעדר המניעה גרם או תרם באופן מהותי לפגיעה.
מתי לא תוטל אחריות?
- כאשר קיימת התוויית נגד רפואית למתן החיסון או התרופה.
- כאשר המטופלת סירבה לטיפול לאחר שקיבלה הסבר מלא ומתועד.
- כאשר הנזק נגרם ממחלה שלא הייתה ניתנת למניעה באמצעות החיסון/הטיפול.
מסקנה אסטרטגית
אי־מתן חיסונים או תרופות מניעתיות בהריון, בניגוד להנחיות רפואיות מבוססות, עלול להיחשב לרשלנות רפואית אם נגרם נזק צפוי לעובר. על הרופאים מוטלת אחריות מוגברת לזהות את הצורך במניעה, להסבירו למטופלת, ולוודא ביצועו בזמן – שכן המחדל עלול להיות בעל השלכות הרות גורל על חיי היילוד ומשפחתו.
